פנקסנות
הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 228 שם.
בתקופת החגים של ראש השנה וכיפור אנחנו נוהגים לשאול את עצמנו ואת אחרים – ממי היינו או ממי הייתם מבקשים סליחה?
ולא מעט אני תוהה שאולי כדאי דווקא לחשוב על אלו שביקשו מאיתנו סליחה ובעקשנותנו לא סלחנו להם, או הישהנו יתר על מידה את קבלת הסליחה.
יש בבקשת סליחה ובהתנצלות משהו מכובד ויפה, מן הוויתור על האגו, היכולת להודות בטעות. אבל יש חשיבות לא פחותה בעיני בקבלת הסליחה, שיש בה מן הוויתור על הנקמה ועל הענשת האחר. כיוון שכך, בעינַי, בקבלת הסליחה יש לא פחות גדלות רוח מבקשת הסליחה.
הקשיבו לסיפור הבא, שאיני יודע את מקורו:
כשנילי הייתה ילדה, היא גדלה בבית שהקפיד על נימוסים והליכות. היא חונכה למשל לבקש סליחה. בביתה סליחה הייתה כמו מטבע שעובר מיד ליד. אם שברת כוס – סליחה. אם צעקת על אחיך – סליחה. אם ניבלת את הפה בארוחת הערב – סליחה. המילה נאמרה כל-כך הרבה פעמים, עד שנדמתה לגפרור רטוב: צריך להצית אש, אבל לא נדלק.
כשבגרה ונחשפה לסרטים אמריקאים, זה הזכיר לה את הסיומת 'לאב יו' בכל שיחת טלפון. זה נשמע לה קצת לא אותנטי, מזכיר את הסליחה האוטומטית מהבית שלה.אבל, בקשת הסליחה כבר נטמעה בה כאוטומט. בעבודה, בזוגיות, אפילו לנהג מונית כשטרקה את דלת המונית בחוזקה. סליחה, שהומרה לימים ל 'סורי' כדי להקליל את הסליחה, כמו בסרטים, הייתה אצלה מין רפלקס. הייתה אלופת העולם באמירות 'סליחה'.
מה שלא למדה ולמעשה לעולם לא חונכה לכך – זה לסלוח. הבדל ענק מלבקש סליחה.במגירה התחתונה בשידה בחדרה הסתתר פנקס שחור, פנקס ה'לא אשכח'. כל מי שפגע בה, שעלב בה – גם אם התנצל – נרשם שם. זה היה ארכיון הצדק האישי שלה. בעמוד הראשון כתבה "נכנסת לרשימה – לא תצא."
השנים חלפו, ודפי הפנקס התמלאו. חברים מהתיכון, קולגות, בני זוג לשעבר, אפילו השכנה מלמעלה שגררה רהיטים בשבת בבוקר. כולם נכנסו. חברה שלמדה פסיכולוגיה אמרה לה פעם שזה נובע מזעם מסוים שעצור בה. היא לא התייחסה. פסיכולוגיה בגרוש, אמרה לעצמה.זה היה באחד הבקרים שפגשה באקראי את מיכל, חברה מהתיכון. מיכל ידעה שנילי כועסת עליה. היא הייתה זו שגנבה לנילי את החבר הראשון שלה, יואב, ועוד התגאתה בזה במסיבת הסיום. איך סולחים על דבר כזה? רשמה אז את מיכל בפנקס. והנה מיכל עוצרת לידה. 'מרכלים שאת עדיין כועסת עלי.' אמרה לה מיכל, 'תקשיבי… זה היה לפני חמש-עשרה שנה. בואי נסגור את זה. את חסרה לי. אני מצטערת באמת.'
ונילי בחרה לענות לה בקול קר: 'יש דברים שקשה לי למחוק.'
יום אחד, אחרי פגישה טעונה בעבודה, קולגה ניגש אליה בחשש ואמר: 'תקשיבי… הייתי עצבני. זה לא הגיע לך. אני מתנצל." והיא הנהנה, לא הגיבה ורק בראשה חשבה: 'נרשמת!'.ואז, באותו הערב כשפתחה את הפנקס ורשמה את שמו, דפדפה קצת בדפים אחורנית. קראה שמות ומקרים מטופשים ואז ללא הסבר זה פתאום נראה לה כמו אופרת סבון מגוחכת. 'מדוע אני מחזיקה את העלבונות האלה כל-כך הרבה שנים?' היא חשבה, 'הרי אם מישהו אחר יספר לי שכך נהג, אצחק ממנו.'
רוצה הגורל ולמחרת בעבודה אחד מהקולגות התנצל על שדיבר בכעס בישיבה. 'זה בסדר' נפלט לה שלא כהרגלה 'שכח מזה.' הוא אמר 'מעריך זאת' ועשה לה כִּיף. למען האמת היא לא האמינה שזו היא שדיברה. ובאותו אחר הצהריים, נתקלה שוב באותה המיכל, שגנבה לה את יואב. מיכל ניסתה להתחמק ממנה, מודעת לתגובה הקרה של נילי, אבל נילי… לא האמינה שאכן היא שנוהגת כך, הושיטה ידה ועצרה אותה: 'מצטערת על התגובה מהפעם שעברה. סלחתי לך.' כך אמרה, המומה מעצמה. מיכל חיבקה אותה בחום ונילי יכלה להישבע שראתה דימעה מבצבצת בעינה.
הכִִּּיף של הקולגה בעבודה והדימעה של מיכל, שניהם באותו היום, החזירו אותה בערב לפנקס. מצאה עצמה מוחקת את שמה של מיכל, והמשיכה למחוק שמות. הרגישה שכל שם שמחקה החזיר לה קצת חמצן. פתאום היכתה בה תובנה – זו הייתה הפעם הראשונה בחייה שהבינה שיעור שלא לימדו אותה בבית: חשוב לבקש סליחה. זה מנומס, זה תרבותי. אבל לדעת לסלוח – זה מה שבאמת הופך אותך חופשי ומקרב בין אנשים, כי הרי כולנו טועים.
כמה ימים לאחר מכן חזרה לפנקס והוסיפה משפט בדף האחרון, בטוש אדום:
"לבקש סליחה זה לשחרר את הפוגע. לסלוח – זה לשחרר את עצמך."
עלתה בה מחשבה לפתוח פנקס חדש, לבן, שם תרשום את שמות האנשים שסלחה להם, כדי להמיר את זיכרון הכאב בזיכרון השיחרור, אבל את זה כבר לא עשתה. לעזאזל עם פנקסנות… היא לחשה לעצמה…(מקור הסיפור לא ידוע)
וחשבתי כמה זה נכון וגם כמה זה קשה לסלוח. זה לוותר על הענשת אחר, לוותר על יצר הנקמה, ואולי לוותר על האגו. קבלת הסליחה לא יכולה לשנות את מה שקרה בעבר, אבל היא יכולה גם יכולה לשנות את העתיד.
נתקלתי פעם במשפט יפהפה של מרק טווין שאמר: 'שלסלוח זה הניחוח שמשאירה הסיגלית על העקב שדרך עליה'
אז אולי כדאי שנשאיר ניחוחות במקום טינה ופנקסנות…
זיקוקין די-נור
שוקה, יום שישי, 16 באוקטובר 25
שוקה,
הרבה תודות על הסיפור,
צריך להקדיש מחשבה
ןלהתאמן בלסלוח,
סיפור על מי שלא מסתפק במה שיש לו ומוצא צרות:
ישב הקוף בספארי ומשעמם לו. אנשים זורקים לו בוטנים ובמבות, עוברים על פניו ומשעמם לו.
החל לגרד בישבנו מרוב שעמום. גרד וגרד עד שפצע את עצמו. עתה כבר לא משעמם לו. כואב לו, וכשכואב לא משעמם.
כדאי להסתפק בבוטנים ובבמבות ולא לחפש יותר מידי, כי תמצא רק צרות…